סיכום

רפלקציה

כשהתחלתי לעסוק בעבודת השורשים זה היה נראה לי מאוד מסובך  ולא ידעתי מאיפה להתחיל,

הרגשתי שאני מכיר את משפחתי ואין כל כך מה לחדש לי .

אולם ככל שהתקדמתי בעבודתי גיליתי דברים שהפתיעו אותי ושזה דווקא מעניין.

הנושא ממנו הכי נהניתי היה הריאיון עם סבתא רבא שלי. אהבתי לשמוע את סיפור חייה ואני מאמין שאני אזכור אותו כל חיי ואעביר אותו גם לילדיי.

גם הסיפור על השמלה של סבא זכריה היה חדש עבורי וסבתא ציונה שמחה מאוד לשתף אותי בו.

המסקנה שלי מהעבודה היא  שלכל משפחה יש עבר והיסטוריה, אירועים וחפצים מיוחדים וכך גם במשפחתי .

איתי דוד 

אילן יוחסין

סיפור העלייה מתימן ומפת עלייה

העלייה לארץ ישראל מתימן

משפחתי כולה מארץ המוצא- תימן

סבי מצד אבי: סעדיה (עדי), נולד בשנת 1945, בתימן.

סבתי מצד אבי: אסתר (אתי), נולד בשנת 1952, ישראל.

סבי מצד אמי: זכריה ז"ל, נולד בשנת 1944, בתימן.

סבתי מצד אמי: ציונה, נולדה בשנת 1950, ישראל.

שתי הסבתות שלי נולדו בישראל ושני  הסבים שלי נולדו בתימן ועלו לארץ במבצע "מרבד הקסמים" והם בסביבות גיל עשר.

הזיקה של יהודי תימן לארץ ישראל ליוותה אותם במשך דורות רבים בגלות ועד להתגשמות משאת לבם בעליה לארץ.

השואה- מלחמת העולם השנייה, התרחשה בשנים 1939-1945 ואילו הכרזת המדינה הייתה בה' באייר תש"ח (14.5.1948). בשני מאורעות משמעותיים אלו, היו עדיין בני משפחתי בתימן.

היהודים הגיעו מתימן לפני למעלה מאלפיים שנה והיו המיעוט הלא מוסלמי הגדול ביותר. מרבית יהודי תימן היו פזורים על פני ישובים רבים ובקבוצות קטנות של משפחות ספורות.

מצבם של יהודי תימן לא היה שפיר והעוני הכלכלי בתימן השפיע אף עליהם. כך גם מבחינה חברתית מעמדם היה נחות, נכפו עליהם צווים וחוקים נוקשים והם נחשבו כ"בני חסות", שחלו עליהם חוקים מפלים לרעה, אמנם הם לא חוו השמדה המונית כמו בשואה אך חייהם כמיעוט בתוך אוכלוסייה מוסלמית היו קשים.

החיים ברובע היהודי בתימן התנהלו סביב הדת, לימודי תורה, תפילות, שמחות. הדקדוק בקיום המצוות היה בגדר חובה חמורה. החינוך היהודי בתימן נשא אופי שמרני וסמכותי מאד והתמקד בעיקר בלימוד התורה, הליכות ונימוסים ובמיוחד בלטה החתירה המתמדת לאהבת ארץ ישראל.

הרובע היהודי בתימן –

לאחר הקמת מדינת ישראל, השמועה על היתר האימם (השליט) לאפשר ליהודים לעלות לארץ "עשתה לה כנפיים", והיהודים וביניהם סביי החלו להיערך לעליה לארץ. הוריהם החלו למכור את רכושם ולצעוד מהעיר "מחוויט" לעיר "עדן" שם היו מחנות העולים ומשם הוטסו יהודי תימן לארץ. המסע ארך חודשים רבים, עיקר המסע נערך ברגל והיה קשה מאד מבחינה גופנית, הרבה יהודים מתו בדרך ובהם גם מבני משפחתי. אחים  של סבי  מצד אבי נפטרו בזמן המסע ונקברו בצד הדרך.

ממתינים לגאולה -

עד עלייתם למטוס עברו תלאות רבים.

   

במטוס בדרך לארץ -

משפחתי משני הצדדים הגיעו למחנות מעבר בארץ ולאחר זמן קצר למחנות אוהלים בראש העין. במשך כשנתיים גרו באוהלים ולאחר כשנתיים קיבלו דירת חדר קטנה בה התגוררו מספר משפחות בצפיפות בלתי נסבלת.

עליית יהודי תימן לארץ ישראל מציינת תהליך במעבר יהודי תימן מחברה מסורתית לחברה מודרנית.

קליטתם והתיישבותם של יהודי תימן בתקופת הישוב הייתה קשה מנשוא, זרות וניכור היו מנת חלקם, יחס של השפלה ואי השתלבותם במסגרות חברתיות וזאת לאור רצונם העז של יהודי תימן לשמור על מסורת אבותיהם ומצוות התורה.

המעבר החד מחברה מסורתית לחברה מודרנית ללא כל הכנה מוקדמת של עולי תימן גרם לטלטלה חזקה בעיקר לדור הראשון של עליות אלו.

מפת העלייה מתימן:

חפץ

שמלה של סבא זכריה מגיל 10

אבא של אמא שלי ורד, סבא זכריה ז"ל  אשר עלה לישראל בשנת 1954 מתימן כשהוא בן 10 שנים.

בתימן  היה מנהג :גם הגברים וגם הנשים לבשו שמלות (למשל, בשמות כ"ב, כה, נאמר "שלמת רעך"). אולם היה הבדל בין השמלה של הגברים לבין אלו של הנשים. הגברים לבשו שמלות בצבעים אחידים או פסים והנשים לבשו שמלות עם כל מיני קישוטים ועיטורים ומתחת אליה מכנסיים בשם "לבס" .

אמא שלו שרה ז"ל מסרה לסבתא שלי ציונה את השמלה שהוא עלה איתה לארץ וביקשה ממנה לשמור עליה ולהעביר אותה בהמשך לבן הבכור וכן הלאה.

סבתא ציונה שומרת היטב על השמלה בעיקר משום שזה מהווה עבורה זיכרון מוחשי מסבא כשהיה ילד.

 לפני 24 שנים ,סבא שלי זכריה נהרג בתאונת דרכים כשרכב על אופנוע  וסבתא ציונה היקרה  בפורים מלבישה את הנכדים בשמלה ומצלמת אותם.